גמרא
פירוש
תְּרֵי עִיסְקֵי וְחַד שְׁטָרָא פְּסֵידָא דְּלֹוֶה.
וְאָמַר רָבָא אהַאי מַאן דְּקַבֵּיל עִיסְקָא מִן חַבְרֵיהּ וּפְסֵיד טְרַח וּמַלְּיֵיהּ וְלָא אוֹדְעֵיהּ לָא מָצֵי אֲמַר לֵיהּ דְּרִי מֵהַיְאךְ פְּסֵידָא בַּהֲדַאי מִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ לְהָכִי טְרַחְתְּ לְמַלָּיוֹתֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיקְרוֹ לָךְ מַפְסֵיד עִיסְקֵי.
וְאָמַר רָבָא בהָנֵי בֵּי תְרֵי דְּעָבְדִי עִיסְקָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וּרְוַוח כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכ״י. בדפוסים: ״אוקים״.
המתעסק שהפסיד כגון שמסר לו מאה והעמידן על חמשים ולא הודיע הפסדו לבעל המעות עד שיעשה אצלו חמשים אלו עסק אחר וטרח אח״כ באותם חמשים עד שהרויח בהם בכדי השלמת הקרן או ביתר מיכן ובא אצלו לחלוק אין יכול לומר לו נחשוב הפסד הראשון ולא אקבל ממנו אלא שלישו ונחשוב אח״כ הריוח ואטול החצי בכל מה שמחמשים ולמעלה אלא הכל הולך אחר החתום ואין ריוח או פסידא אלא בסוף ונוטל מחצה בכל מה שממאה ולמעלה והולך לו ואפילו הודיעו הדין כן אלא אם כן עשה מחמשים אלו אצלו עסק מתחלה ולא נאמר ולא אודעיה אלא לומר שלא עשה חמשים אלו אצלו עסק מחדש ויש אומרים שהדין כן אף בעירב עמו ממון אחר אצלו עד שהרויח הרבה ולא יראה כן ויש אומרים שאם היה עסק זה נמסר לזמן והיה שם פסידא בהגיע הזמן והודיעו ונשארו אצלו במקרה וחזר וטרח בהן מאליו והרויח אע״פ שלא עשאן עסק מחדש מחשב לו פסידא שביום הזמן בצד אחד וריוח שאחריו בצד אחר ואם לא הודיעו כלל מחשב הכל בחשבון אחד אבל תוך זמן אפילו הודיעו נעשה הכל חשבון אחד כמו שביארנו וכן יראה דעת גדולי המפרשים:
שנים שקבלו עסק מבעל הבית להתעסק בו בין שניהם ולחלוק בריח עם בעל הבית כדין העסק ומסר להם עסק זה לזמן וקודם שהגיע זמן עשו והצליחו ואמר אחד לחברו אע״פ שיש לנו זמן אצל בעל הבית מ״מ אני ואתה לא התנינו בזמן ומעתה בא ונחלוק יכול השני לעכב עד שיגיע זמן שקבע להם בעל הבית בין שבא לחלוק בריוח לבד בין שבא לחלוק בקרן ובריוח ולהתעסק כל אחד לעצמו שאם בא לחלוק בריוח לבד אף הוא אומר לו רווחא לקרנא משתעבד ושמא בסחורה העתידה נפסיד והריוח הנחלק ניתן להוצאה ולא יהא בידינו במה למלאת חסרוננו ואם בא לחלוק בכל אף הוא אומר עסקא להדדי משתעבד והפסידא מצויה בסחורה מועטת יותר מן המרובה ואפילו היה מקבל עליו לחלוק עמו בפסידתו שאחר חלוקה שאעפ״כ מזלא דתרי עדיף:
המתעסק עם בעל עסק שקבעו להם זמן וכן שני שתפים שקבעו ביניהם זמן אין צריך לומר שבתוך הזמן אין כופין זה את זה לחלוק שלא הוצרכנו ללמדה בשני קבלנים אלא מצד שלא היה קביעות זמן בין שניהם מ״מ אם נתברר שאין כאן עוד ריוח או שיש הפסד בשהיית חלוקה אף תוך זמן כופה כל אחד את חברו לחלוק ואם אין שם זמן קבוע חולקין כל זמן שירצה אחד מהם:
יתבאר במסכת גיטין בשתפין שנשתתפו סתם ולא קבעו זמן שאם היה זמן ידוע למכירת אותה הסחורה יכול כל אחד לעכב עד אותו זמן וזמנים אלו פרשו בתבואה לפני הזרע ובשעת הזרע ובפרס הפסת וביין בפרס הפסח ובפרס העצרת ובפרס החג ושמן מעצרת ואילך:
גדולי המפרשים כתבו בתשובותיהם במי שמסר מעות לחברו בתורת עסק ובהיתר ונתן ריוח שנה או שנתים ולסוף אמר לו כל מה שנתתי לך מן הקרן נתתי ולא היה שם שום ריוח בעולם שאם בשעה שנתן הריוח נתנו בפני עדים לשם ריוח ואמר להם אתם עדי אין יכול עכשו לחזור ולהגיד וגובה הלה ממנו כל הקרן אבל אם לא נתן לו בפירוש לשם ריוח או שלא אמר לו אתם עדי בין שאמר לו לשם ריוח בין שנתן לו סתם ישבע עכשו שלא היה שם ריוח מעולם ומה שנתן יעלה לקרן ואומר לו שמשטה היה בו ויש אומרים שכל שנתן לו לשם ריוח אם יש עדים בכך או שהוא מודה לו אינו יכול לומר עוד שלשם קרן נתנו:
היה שם ריוח בעת שנתן ונטל גם הוא חלקו כנגדו ואח״כ אירע בו הפסד אם פקח הוא אינו מכניס הריוח שנתן במקום הקרן שאם יכניס גם הוא יחזיר לשם מה שנטל חלקו ונמצא שהוא מפסיד לעצמו שאלו היה העסק חמש מאות דינרין והרויחו מאתים דינרין וחלקום ולבסוף הפסיד העסק מאתים דינרין אם יחזירו מה שנטלו באמצע נמצא הקרן שלם ובעל הממון נוטלו והלה הולך לו בפחי נפש ואלו עמדה החלוקה הראשונה במקומה נמצא המקבל הרויח מתחלה מאה ועכשו אינו מפסיד אלא שליש המאתים וכל זה בשנטל גם הוא חלקו אבל אם לא נטל ועדין חלקו משותף בכלל העסק ולסוף הפסיד בעסק מ״מ נוטל חלקו כנגד מה שנתן לבעל הממון אלא שהוא מפסיד בהנחתו אותו השתוף עם השתוף מפני שהוא נושא בהפסד לפי הקרן שהיה לו בשתוף והשאר יטול ואח״כ יחלוקו כמו כן שאר ההפסד לפי התנאי שהיה ביניהם:
אף הם כתבו שיכול אדם לעשות עסקו מלוה כמו שאמר לו מכאן ועד סוף שנה יהא ביני ובינך בתקנת חכמים מאותו היום ואילך יהא הכל מלוה וריוח והפסד שלך או תן לי ממוני ומעתה נעשה כל ממון שהוא קיים באותה שעה מלוה עליו ויכול לכופו לפרוע לו וכן יראה מתלמוד המערב הא אם רצה לעשות עסקו פקדון לאחר השנה חוככים בה להחמיר מפני שנראה כרבית מאוחרת שמפני חצי זה שהלוהו בשנה זו טורח אחר שנה בפקדונו:
המוסר עסק לחברו ואמר לו הזהר שלא תלוה אותם בעל פה או אף בשטר אלא דוקא במשכונות ועבר על דעתו והלוה כתבו גדולי המפרשים שאם הרויחו הרויחו לאמצע ואם הפסידו הפסיד לעצמו שאין דין שתוף ריוח העסק בטל מחמת פשיעתו עד שנאמר שאם הרויח הרויח לעצמו אלא הכל קיים והוא חייב בפשיעתו וכמו שאמרו הנותן מעות לחברו ליקח בהם חטים למחצה שכר ולקח בהם שעורים שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע כמו שהתבאר בפרק הגוזל:
מי שקבל מעות לחצי שכר והוציא אותן המעות לאיזה צורך לו ואח״כ נתעסק בשלו וכשבא בעל העסק לחלוק עמו בריוח הוא מביא לו עדים שלא נתעסק בהם אלא שהוציאם הואיל ואלו לא היו לו מעות העסק בידו אף הוא היה צריך להוציאם משלו אין יכול לומר שאותם של עסק הוציא אלא לוה מהם וכשנתעסק בשלו הוא הפרעון ולשם העסק נתעסק וכן כתבו גדולי המפרשים:
כבר ביארנו שהמתעסק צריך שיתן לו בעל העסק שכרו כפועל בטל או שיוותר לו בריוח מעתה מי שאמר לחברו הילך מעות למחצה שכר ולא פירש לו בהפסד כלום ולא בשכר עמלו או שמסר לו בסתם אם יש מנהג בעיר הולכין אחר המנהג ובלבד שלא יהא בו איסור ואם אין שם מנהג יראה לגדולי המפרשים שיד בעל המעות על העליונה שאם יש שם ריוח אינו נותן לו שכר עמלו שהוא אומר אילו היה שם הפסד הייתי מקבל עלי שני חלקים ואם יש שם הפסד ורואה ששני חלקי הפסד גדולים מחצי שכרו אומר לו שכרך אתה נוטל ותקבל חצי בהפסד הואיל ובידו להתנות מתחלה לאיזה צד שירצה אף עכשו הדין כן:
המשנה הרביעית והכונה לבאר בה חוכר שפושע בעבודת הקרקע בכדי שהקרקע נפחת בכך מה הוא דינו ואמר על זה המקבל שדה מחברו ולא רצה לנכש ואמר לו מה איכפת לך הואיל ואני נותן לך את החכירה אין שומעין לו שיכול לומר לו למחר אתה יוצא ממנה והיא מעלה לפני עשבים אמר הר״ם לנכש לנקות השדה כשיגדל הזרע וצמחו עמו מיני העשבים וכשמנכש אותם מוסיף הזרע על תבואתה הרבה לפי שתתן השדה כל כחה אל הזרע וזה דבר ידוע אצל עובדי האדמה ולפי שזה החוכר שנותן שיעור מסויים היה יכול לומר לו אני לא אנכש ואינך רשאי להכריחני לנקות לפי שאין לך הפסד אם אאסוף מעט תבואה לולא מה שזכר מפסידת הקרקע להבא:
אמר המאירי המקבל שדה מחברו ולא רצה לנכש ואמר לו מה איכפת לך והלא מ״מ חכירותך אני נותן אין שומעין לו שהרי אף הוא אומר לו למחר אתה יוצא ממנה והיא מעלת עשבים ומכחישין את הזרעים ופירשו בגמרא שאפילו אמר לו באחרונה אני חורשה אין שומעין לו שמ״מ בזמן חרישתו יפלו זרעים זרעים מהם ויחזרו ויצמחו ולא עוד אלא שהתבואה עצמה נפחתת בגדול עשבים רעים שבתוכה שהרי החכירות משתלם מתוכו כמו שיתבאר ואפילו אמר לו שהוא יקנה לו חטה ברורה כשיעור חכירתו מן השוק אף הוא אומר לו שהוא רוצה בשלו ואפילו היה רוצה לנכש לו כשיעור חלקו מ״מ הרי הוא משיא שם רע על הקרקע שלו ומשנה זו הדבר פשוט שאינה נשנית אלא בחכירות שאם בקבלנות לא היה צריך ללמדנו כן ולא היה יכול לומר לו מה איכפת לך:
זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
המשנה החמישית והכונה לבאר בה במקבל שדה ולא עשת תבואה אלא בשיעור מועט ומתוך מיעוטו לא רצה המקבל ליטפל בה מה דינו ואמר על זה המקבל שדה מחברו ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב ליטפל בה אמר ר׳ יהודה וכי מה קצבה כרי אלא אם יש בה כדי נפילה אמר הר״ם כרי הוא ערמת התבואה שיוכל לכסות בה את הרחת בגבהו והוא שיעור סאתים יצא ידי חובתו ור׳ יהודה אומר שזה שיעור שאינו ידוע לפי שזה הכלי הנקרא רחת יהיה ארוך או קצר וכדי נפילה שעור מה שזרע בה וזה הדין הוא במקבל שבארנו שהוא ששוכר בחלק מן התבואה שתצא בה ואין הלכה כר׳ יהודה:
אמר המאירי המקבל שדה מחברו ולא עשת ר״ל שלא עשת אלא שיעור מועט עד שמתוך מיעוטו נמנע האריס מלהטפל בה מצד שאין בה בכדי טרחו אם יש בה כדי להעמיד ממנה כרי חייב ליטפל בה ומשנה זו אינה אלא בקבלנות שאם בחכירות מה לנו ולטפולו מ״מ חכירותו הוא נותן ר׳ יהודה אומר מה קצבה כרי והיאך ישוער כרי בין לשדה גדול בין קטן אלא כל שיש בה כדי נפילה והוא שיהא יכול לחזור ולזרעה לשנה הבאה בתבואת שנה זו והלכה כחכמים אלא שכרי זה פירשו בו בגמרא בכדי שיכניס בו הרחת עד שלא יהא כונס שלו רואה פני חמה ושיערו בו עד סאתים וכל שהיא מוציאה סאתים חוץ מן ההוצאה חייב ליטפל בה שכל שהוא סאתים הוא נקרא כרי ואף לשון השטר על לשון כרי הוא נעשה שכך היו כותבים בשטר הקבלנות אנא איקום ואטרח ואזרע ואחצד ואעמר ואידוש ואזרה ואוקים כרי קמך ותיתי את ותשקול פלגא ואנא בעמלי ובנפקות ידאי פלגא או תלתא או כמו שיתנו ביניהם:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
פריצי זיתים וענבים אין מקבלין טומאת אוכלין ועד כמה עד ארבעה קבין לכור ודבר זה אין דעות המפרשים שוים בביאורו והוא שגדולי הרבנים פרשו פריצי זיתים שהם זיתים דקים שלא נגמר בשולם לעולם ואין ראויות לאכילה לעולם וכן פרשו מה שנאמר עד ארבעה קבין שאפילו נתבשלו בשול מועט הואיל וכשמכניסין כור מהם בבית הבד אינו מוציא אלא ארבע קבין וכן בפחות או ביתר לפי שיעור זה אין מקבלין טומאת אוכלין אבל גדולי המפרשים פרשו פריצי זיתים על הדרך שביארנו ומתוך רשעותן אין אדם מערבן עם זיתים מבושלים אלא שבמה שאמרו עד ארבע קבין לכור פירשו בו שכל שאם נתערבו רשעי זיתים וענבים אלו עם שאר זיתים וענבים המבושלים אדם מתירא עליהם שיפחיתו ויקלקלו את השאר ואדם משתדל לבררן אין מטמאין טומאת אוכלין שהרי אין בטלין אגב האחרים הואיל ומקפיד עליהם לבררם ולסלקם משם ובפני עצמן אין ראויים לאכילה הא כל שאלו נתערבו אין אדם מקפיד עליהם בטלים הם על גב האחרים ומטמאין טומאת אוכלין ועד כמה אדם מקפיד עליהם כל שאדם בורר מהם ארבעה קבין לכור או יותר הא פחות מכן מטמאין מקצת גאוני ספרד פירשו פריצי זיתים מה שנשאר מן הזיתים מקליפיהן וגרעיניהן אחר שיצא השמן מהם וכבר יצאו מכלל פירות ואין מקבלין טומאה ומ״מ כל שאדם מוציא מהם שמן ארבעת קבין לכור מטמאין לא יצאו מכלל פירות וגדולי המחברים כתבוה בזיתים וענבים הקשים הנפרצים ויוצאים מתחת הקורה בשעת הדריכה וכן היא שנויה בבריתא ועד כמה עד ארבעת קבין לכור הא אם היה הנפרץ יתר מזה מקבלין טומאה ומ״מ אם כנסן לאוכלין אע״פ שהם פחות מארבעת קבין מקבלין טומאה:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
אף הם כתבו שיכול אדם לעשות עסקו מלוה כמו שאמר לו מכאן ועד סוף שנה יהא ביני ובינך בתקנת חכמים מאותו היום ואילך יהא הכל מלוה וריוח והפסד שלך או תן לי ממוני ומעתה נעשה כל ממון שהוא קיים באותה שעה מלוה עליו ויכול לכופו לפרוע לו וכן יראה מתלמוד המערב הא אם רצה לעשות עסקו פקדון לאחר השנה חוככים בה להחמיר מפני שנראה כרבית מאוחרת שמפני חצי זה שהלוהו בשנה זו טורח אחר שנה בפקדונו:
המוסר עסק לחברו ואמר לו הזהר שלא תלוה אותם בעל פה או אף בשטר אלא דוקא במשכונות ועבר על דעתו והלוה כתבו גדולי המפרשים שאם הרויחו הרויחו לאמצע ואם הפסידו הפסיד לעצמו שאין דין שתוף ריוח העסק בטל מחמת פשיעתו עד שנאמר שאם הרויח הרויח לעצמו אלא הכל קיים והוא חייב בפשיעתו וכמו שאמרו הנותן מעות לחברו ליקח בהם חטים למחצה שכר ולקח בהם שעורים שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע כמו שהתבאר בפרק הגוזל:
מי שקבל מעות לחצי שכר והוציא אותן המעות לאיזה צורך לו ואח״כ נתעסק בשלו וכשבא בעל העסק לחלוק עמו בריוח הוא מביא לו עדים שלא נתעסק בהם אלא שהוציאם הואיל ואלו לא היו לו מעות העסק בידו אף הוא היה צריך להוציאם משלו אין יכול לומר שאותם של עסק הוציא אלא לוה מהם וכשנתעסק בשלו הוא הפרעון ולשם העסק נתעסק וכן כתבו גדולי המפרשים:
כבר ביארנו שהמתעסק צריך שיתן לו בעל העסק שכרו כפועל בטל או שיוותר לו בריוח מעתה מי שאמר לחברו הילך מעות למחצה שכר ולא פירש לו בהפסד כלום ולא בשכר עמלו או שמסר לו בסתם אם יש מנהג בעיר הולכין אחר המנהג ובלבד שלא יהא בו איסור ואם אין שם מנהג יראה לגדולי המפרשים שיד בעל המעות על העליונה שאם יש שם ריוח אינו נותן לו שכר עמלו שהוא אומר אילו היה שם הפסד הייתי מקבל עלי שני חלקים ואם יש שם הפסד ורואה ששני חלקי הפסד גדולים מחצי שכרו אומר לו שכרך אתה נוטל ותקבל חצי בהפסד הואיל ובידו להתנות מתחלה לאיזה צד שירצה אף עכשו הדין כן:
המשנה הרביעית והכונה לבאר בה חוכר שפושע בעבודת הקרקע בכדי שהקרקע נפחת בכך מה הוא דינו ואמר על זה המקבל שדה מחברו ולא רצה לנכש ואמר לו מה איכפת לך הואיל ואני נותן לך את החכירה אין שומעין לו שיכול לומר לו למחר אתה יוצא ממנה והיא מעלה לפני עשבים אמר הר״ם לנכש לנקות השדה כשיגדל הזרע וצמחו עמו מיני העשבים וכשמנכש אותם מוסיף הזרע על תבואתה הרבה לפי שתתן השדה כל כחה אל הזרע וזה דבר ידוע אצל עובדי האדמה ולפי שזה החוכר שנותן שיעור מסויים היה יכול לומר לו אני לא אנכש ואינך רשאי להכריחני לנקות לפי שאין לך הפסד אם אאסוף מעט תבואה לולא מה שזכר מפסידת הקרקע להבא:
אמר המאירי המקבל שדה מחברו ולא רצה לנכש ואמר לו מה איכפת לך והלא מ״מ חכירותך אני נותן אין שומעין לו שהרי אף הוא אומר לו למחר אתה יוצא ממנה והיא מעלת עשבים ומכחישין את הזרעים ופירשו בגמרא שאפילו אמר לו באחרונה אני חורשה אין שומעין לו שמ״מ בזמן חרישתו יפלו זרעים זרעים מהם ויחזרו ויצמחו ולא עוד אלא שהתבואה עצמה נפחתת בגדול עשבים רעים שבתוכה שהרי החכירות משתלם מתוכו כמו שיתבאר ואפילו אמר לו שהוא יקנה לו חטה ברורה כשיעור חכירתו מן השוק אף הוא אומר לו שהוא רוצה בשלו ואפילו היה רוצה לנכש לו כשיעור חלקו מ״מ הרי הוא משיא שם רע על הקרקע שלו ומשנה זו הדבר פשוט שאינה נשנית אלא בחכירות שאם בקבלנות לא היה צריך ללמדנו כן ולא היה יכול לומר לו מה איכפת לך:
זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
המשנה החמישית והכונה לבאר בה במקבל שדה ולא עשת תבואה אלא בשיעור מועט ומתוך מיעוטו לא רצה המקבל ליטפל בה מה דינו ואמר על זה המקבל שדה מחברו ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב ליטפל בה אמר ר׳ יהודה וכי מה קצבה כרי אלא אם יש בה כדי נפילה אמר הר״ם כרי הוא ערמת התבואה שיוכל לכסות בה את הרחת בגבהו והוא שיעור סאתים יצא ידי חובתו ור׳ יהודה אומר שזה שיעור שאינו ידוע לפי שזה הכלי הנקרא רחת יהיה ארוך או קצר וכדי נפילה שעור מה שזרע בה וזה הדין הוא במקבל שבארנו שהוא ששוכר בחלק מן התבואה שתצא בה ואין הלכה כר׳ יהודה:
אמר המאירי המקבל שדה מחברו ולא עשת ר״ל שלא עשת אלא שיעור מועט עד שמתוך מיעוטו נמנע האריס מלהטפל בה מצד שאין בה בכדי טרחו אם יש בה כדי להעמיד ממנה כרי חייב ליטפל בה ומשנה זו אינה אלא בקבלנות שאם בחכירות מה לנו ולטפולו מ״מ חכירותו הוא נותן ר׳ יהודה אומר מה קצבה כרי והיאך ישוער כרי בין לשדה גדול בין קטן אלא כל שיש בה כדי נפילה והוא שיהא יכול לחזור ולזרעה לשנה הבאה בתבואת שנה זו והלכה כחכמים אלא שכרי זה פירשו בו בגמרא בכדי שיכניס בו הרחת עד שלא יהא כונס שלו רואה פני חמה ושיערו בו עד סאתים וכל שהיא מוציאה סאתים חוץ מן ההוצאה חייב ליטפל בה שכל שהוא סאתים הוא נקרא כרי ואף לשון השטר על לשון כרי הוא נעשה שכך היו כותבים בשטר הקבלנות אנא איקום ואטרח ואזרע ואחצד ואעמר ואידוש ואזרה ואוקים כרי קמך ותיתי את ותשקול פלגא ואנא בעמלי ובנפקות ידאי פלגא או תלתא או כמו שיתנו ביניהם:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
פריצי זיתים וענבים אין מקבלין טומאת אוכלין ועד כמה עד ארבעה קבין לכור ודבר זה אין דעות המפרשים שוים בביאורו והוא שגדולי הרבנים פרשו פריצי זיתים שהם זיתים דקים שלא נגמר בשולם לעולם ואין ראויות לאכילה לעולם וכן פרשו מה שנאמר עד ארבעה קבין שאפילו נתבשלו בשול מועט הואיל וכשמכניסין כור מהם בבית הבד אינו מוציא אלא ארבע קבין וכן בפחות או ביתר לפי שיעור זה אין מקבלין טומאת אוכלין אבל גדולי המפרשים פרשו פריצי זיתים על הדרך שביארנו ומתוך רשעותן אין אדם מערבן עם זיתים מבושלים אלא שבמה שאמרו עד ארבע קבין לכור פירשו בו שכל שאם נתערבו רשעי זיתים וענבים אלו עם שאר זיתים וענבים המבושלים אדם מתירא עליהם שיפחיתו ויקלקלו את השאר ואדם משתדל לבררן אין מטמאין טומאת אוכלין שהרי אין בטלין אגב האחרים הואיל ומקפיד עליהם לבררם ולסלקם משם ובפני עצמן אין ראויים לאכילה הא כל שאלו נתערבו אין אדם מקפיד עליהם בטלים הם על גב האחרים ומטמאין טומאת אוכלין ועד כמה אדם מקפיד עליהם כל שאדם בורר מהם ארבעה קבין לכור או יותר הא פחות מכן מטמאין מקצת גאוני ספרד פירשו פריצי זיתים מה שנשאר מן הזיתים מקליפיהן וגרעיניהן אחר שיצא השמן מהם וכבר יצאו מכלל פירות ואין מקבלין טומאה ומ״מ כל שאדם מוציא מהם שמן ארבעת קבין לכור מטמאין לא יצאו מכלל פירות וגדולי המחברים כתבוה בזיתים וענבים הקשים הנפרצים ויוצאים מתחת הקורה בשעת הדריכה וכן היא שנויה בבריתא ועד כמה עד ארבעת קבין לכור הא אם היה הנפרץ יתר מזה מקבלין טומאה ומ״מ אם כנסן לאוכלין אע״פ שהם פחות מארבעת קבין מקבלין טומאה:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush